הכנסת אישרה היום בקריאה טרומית הארכה של חופשת הלידה לשישה חודשים. הצעת החוק קובעת גם שהמדינה תממן רק שלושה וחצי חודשים מתוך כלל התקופה. דליה איציק וציפי חוטבלי יזמו את החוק, וחה"כ איציק התגאתה לאחר קבלתו "במסר החברתי והמשפחתי המובהק" שהחוק מעביר. לדבריה, החוק יאפשר לאמהות להאריך את חופשת הלידה שלהן עד חצי שנה ללא חשש מפיטורין.

אבל אפילו גירוד קל במעטפת הטפלון של החוק שיזם הסופר-גרופ של הפוליטיקה הפמיניסטית בישראל מעורר כמה תהיות מטרידות.

ראשית, כיוון שהצעת החוק לא מוסיפה מימון להארכת חופשת הלידה, אפשר לומר שהיא בסך הכל  "מאפשרת" לנשים לקחת חופשה ללא תשלום. כמו שאומרים, באמת תודה רבה. ההצעה מתאימה, וגם זה בדוחק, למי שיכולה להרשות לעצמה לחיות חודשיים וחצי בלי משכורת. שזה אומר בעיקר נשים שנשואות למתכנתים ורואי חשבון. לנשים שנשואות לשאר בני התמותה ולאמהות שאינן נשואות ההצעה הזאת היא פחות או יותר יריקה בפרצוף.

שנית, ההגנה הפורמלית מפני פיטורין שהחוק הזה מציע נשמעת טוב על הנייר, אבל בוודאי לא תעזור למאות הנשים שכבר היום מפוטרות במהלך ההריון או אחריו. בישראל, החוק קובע שכדי לפטר אישה בהריון צריך לקבל אישור ממשרד התמ"ת. אבל כשהמשרד מאשר 70% מן הבקשות הללו בשנה, אפשר להבין שלפטר אישה בהריון בישראל היום זה ממש לא סיפור גדול. ולא חסרים מעסיקים שמצפצפים על החוק לגמרי ומפטרים גם בלי לקבל אישור. ואם זה מה שקורה כשהחופשה היא בת שלושה חודשים, לא קשה לתאר מה יקרה כשהחופשה תארך חצי שנה. גם מי שיכולה להרשות לעצמה לחיות חודשיים וחצי בלי משכורת, תצטרך בסוף התקופה ממילא למצוא לעצמה עבודה חדשה.

שלישית, גם אם הצעת החוק יכולה למנוע פיטורין, היא לא יכולה להבטיח שמעסיקים יוסיפו להעסיק נשים צעירות ש'עלולות', מתישהו במהלך הקריירה שלהן, גם להיכנס להריון. בהינתן שני מועמדים, גבר ואישה, מעסיק עלול להעדיף את חודש המילואים של הגבר על פני חצי שנה של חופשת לידה של האישה, כפי שהגדיר זאת חה"כ מיכאל בן ארי. אז נכון שיש זכויות חברתיות שראוי לשלם בעבורן מחיר כלכלי. אבל צריך לשקול ברצינות האם הצעת החוק הזאת באמת עוזרת לנשים או מחלישה אותן.

בנוסף, יכול להיות שהנקודה הבעייתית באמת כאן היא ה"בחירה" שניתנה כאן לנשים. הרי ברגע שנותנים לנשים אפשרות לבחור אם להאריך את החופשה או לקצר אותה, ניתן יתרון תחרותי למי שמוכנה לוותר על הזמן הנוסף שהחוק מאפשר כדי לרצות את המעסיק. זה מה שנקרא מירוץ לתחתית, בדיוק כשם שה"זכות" לקניונים פתוחים שבעה ימים בשבוע מכריחה עובדים בשכר מינימום לוותר על שבת עם המשפחה.

אבל מה שהכי מדאיג בהצעה של חוטובלי ואיציק הוא שהיא מרחיבה, לכאורה, את הזכויות החברתיות של אמהות ומשפחות, אבל לא מוכנה לשלם על כך. שזה, בערך, כמו הצעת חוק להעלות את שכר המינימום, שבה העובד נדרש להשלים מכיסו את ההפרש בין מה שמשלמים לו לבין מה שהחוק קובע. רווחה עולה כסף, חד וחלק. ואם איציק וחוטובלי רוצות באמת ל'קדם את מעמד האישה' הן תצטרכנה לעבוד קצת יותר קשה ולהיאבק קצת יותר חזק, כדי ליצור חקיקה שתועיל באמת לנשים בישראל. הצעת החוק הנוכחית מייצגת, יותר מכל, חולשה של שתי המחוקקות, שרוצות אולי באמת לשפר את העולם, אבל לא מוכנות להילחם על כך מול האוצר.

במילים אחרות: רוצים להאריך את חופשת הלידה? תשלמו.

היום, אחרי שהתברר שנתניהו הקפיא את היוזמה לפיצול תפקידי היועץ המשפטי, פנתה אליי חברה שלי בפליאה מסויימת: "מה קרה לביבי", שאלה, "שהוא כבר לא מחליט שום דבר"? ובאמת, הצדק עמה. בזמן האחרון הפך נתניהו למר גמיש לגבי כל רפורמה שיצאה קודם לכן מן הממשלה שלו עצמו: מס הבצורת, החוק הביומטרי, אפילו החוק לחיוב נשים זקנות לעבור 'בדיקת מכשפה' שנתית. ולא רק שנתניהו מקפיד להתגמש בכל הזדמנות אפשרית, הוא גם למד באותה הזדמנות להרחיק את עצמו מכל היוזמות האידיוטיות שהממשלה שלו מציעה. מאז הרפורמה בקרקעות המדינה שביבי לקח על עצמו לשווק בלהיטות של סוחר נדל"ן, נדמה שהאיש פשוט הפסיק להתנהג כאילו הוא עובד על עמלות. הטלת מע"מ על פירות וירקות? זה שטייניץ, זה לא ביבי. הגבלת מכירת האלכוהול לפעוטות? זה אהרונוביץ', זה לא ביבי. המאגר הביומטרי? זה שטרית, זה לא אני. וכך כמובן חוזר חלילה.
כמובן שעל כל אחת ואחת מן הרפורמות הללו מופיעות, מי יותר ומי פחות, טביעות האצבע השמנוניות של ביבי עצמו. העלאת תעריפי המים, למשל, הן מהלך ביבי קלאסי. זה אותו האיש עם אותן האמונות בשוק החופשי ובכל דבר שמתחרז עם שמרנות. אבל במקום לרוץ כמקודם לקדמת הבמה ולהכריז בלוויית אצבע משולשת על כל הרעיונות המבריקים שלו, ביבי למד סוף סוף לשתוק. נתניהו, המאוהב מזה שנים בתדמית שטיפח לעצמו של מי שיכול למכור לאידיוטים שבוחרים בו ממש כל דבר (יכולת חיונית עבור סוחר רהיטים, ככלות הכל), למד לקחת צעד אחורה ולא לדרוש קרדיט על צעדים שהם בגדר התאבדות פוליטית.
ביבי, בקיצור, למד לנהל. וזה, מצד אחד, די מעודד. כי אם ביבי יכול ללמוד משהו כל כך בסיסי בשלב כל כך מאוחר של הקריירה הפוליטית שלו, אולי אני אוכל עדיין ללמוד לדבר צרפתית. מצד שני, כשביבי מפסיק לשים לעצמו רגליים, זה כנראה גם הרגע להתחיל לדאוג. כי הנזק של ביבי 2.0 הוא כנראה עדיין לא פחות מן הנזק של הגרסאות הקודמות שלו.