סרטים שאני אוהב: השעה ה25

השעה ה25 (במאי: ספייק לי) מתאר יום  בחייו של סוחר סמים מניו יורק (אדוארד נורטון): היום האחרון לפני שהוא נכנס לכלא. אבל זה לא סיפור על סוחר סמים או על פשע. זה סיפור על הזמן שבין – לבין. בין הרגע שהבנת שהזמן שלך הולך להיגמר, לבין הסוף עצמו. השעה ה25. זה לא סיפור על סוף: הסוף יקרה לכולם בין כה וכה. גם אם נדבר עליו זה לא ישנה כלום. לכן הרבה יותר מעניין לדבר על הרגע שלפני גזר הדין, הרגע שבו כבר הנחת את הראש על הגרדום, אבל אתה עדיין בחיים. במובן הזה, השעה ה25 היא ההווה. אדם חי, פועל, נושם, למרות שגזר הדין שלו (של כולנו) כבר נחרץ. ולכן השעה ה25 הוא סרט שאני אוהב.

והפסקול, כמובן, לא מזיק: טרנס בלנשרד רקח כאן יצירת מופת שיוצרת את האווירה של הסרט אבל גם משרתת את הסיפור. והפתיחה תדגים:

למטה: סצינה מופתית. שימו לב לתפקיד שמשחק הפסקול  אל מול המונולוג של נורטון