אתמול ראיתי את אקסמן בקולנוע. זה היה קצת כמו מופע לייזר עם כל האייפונים של כולם שמנצנצים בחושך. השיא היה כשאיזו פוסטמה ניסתה לצלם את חבר שלה עם פלש מסנוור ועיוורה אותי זמנית. לכל אידיוט יש היום אייפון ורק לי אין.

עכשיו אומרים שברק קנה את שעון היד היוקרתי שלו מחנות יד שניה. שזה אומר שעון ב42 אלף ש"ח במקום ב142 אלף ש"ח. נרגעתי. לפחות הוא לא אידיוט. בזה.

הרבה דברים מכוערים נאמרו בימים האחרונים על המכונית שאחמדיניג'אד מכר במכירה פומבית. מדובר בפז'ו 504 ישנה ששירתה אותו, אני מניח, בנאמנות לאורך שנים. הטוקבקיסטים גיחכו: אוטו טרנטה, מכוער, מיושן. אבל כל זה לא נכון למי שהייתה לו מכונית כזו באמת. כל מי שנסע במכונית כזו, בטח כילד קטן, מביט בתמונות ונאנח. אוטו מעולה, מחזיק שנים. רק מה, קצת מתחמם בעיות וצריך לעצור ולחכות קצת, עד שמתקרר. אין דבר, כך אפשר לראות את נופי ארצנו. או את נופי איראן, שגם היא ארץ יפה מאוד. בתמונה של המכונית של אחמדיניג'אד אפשר לראות שהפגוש קטן ומבהיק. וזה חבל. כי הפגוש המקורי היה הרבה יותר גדול ומסיבי. טוב נגד תאונות וגם נגד מפגינים: מתאים בדיוק לסגנון החיים של רודן מודרני עסוק.

חוץ מזה, תחשבו לרגע איך הייתה נראית המדינה שלנו אם אולמרט (או בראון, או ביבי, או ברק) היו נוהגים במכונית כזו: לא נוצצת, בלי מזגן, בלי רדיו דיסק, אבל מגיעה (בסופו של דבר) מנקודה א לנקודה ב. לא יעלה על הדעת, הא? פחות מאאודי איי8 לא יאה לנבחרי הציבור שלנו. אבל למנהיג המדינה שאנחנו כל כך מפחדים ממנה זה מספיק טוב.

 

 

 

איך התקנתי את סולוטו וחסכתי 5 שניות בזמן הטעינה של המחשב

אחרי שהדה-מארקר דיווח הבוקר על כך שבלוג טכנולוגיה אחד כינה את סולוטו התוכנה הפופולרית לשנת 2010  החלטתי כמובן למהר ולהתקין אותה. בזמנו, עד כמה שאני זוכר, סולוטו הייתה אמורה להיות תוכנת פלא שמתקנת לך את המחשב איכשהו – כל מחשב, כל בעיה – סולוטו אמורה היתה להיות הפיתרון. או כך לפחות התרשמתי מן העיתונות האוהדת. לכן, אגב, נרשמתי לקבל עותק של התוכנה לפני כמה חודשים, עוד כשהיא הייתה סגורה לקהל הרחב. האתר של החברה הבטיח לשלוח לי הודעה ברגע שיתמזל מזלי לנסות אותה. ובכן, להודעה הזאת אני עדיין מחכה, אבל בינתיים כבר התקנתי והפעלתי את התוכנה בתהליך לא כואב במיוחד.

אבל עכשיו, מסתבר, זו כבר לא אותה התוכנה שרציתי לנסות. כך, מתוכנה שהבטיחה לפתור למחשב שלי את כל הבעיות, הפכה סולוטו לתוכנה שיודעת ל'נתח' אילו תוכנות עולות בזמן הטעינה של המחשב וכמה זמן לוקח לזה לקרות. בסרטון ההדגמה של התוכנה מוסבר כיצד התוכנה יכולה לסייע לבחור מסכן אחד שעולות לו 95 אפליקציות בכל פעם שהוא מאתחל את המחשב, בתהליך שלוקח קצת פחות משש דקות.

כשאתחלתי אני את המחשב התברר לי שהאתחול אצלי לוקח בערך דקה. סולוט הציגה את התוכנות שרצות אצלי על סקאלה שמכילה שלוש קטגוריות: תוכנות שאפשר להסיר מן האתחול בלי חשש, תוכנות שראוי לחשוש לפני שמסירים, ותוכנות שאי אפשר להסיר. כלומר, במקום לסדר לך את המחשב, סולוטו עושה לך msconfig. אגב, התוכנה הראשונה שסולוטו סימנה ככזו שניתן לעכב או להסיר מן האתחול (11 שניות!) הייתה האנטי וירוס שלי.

בין התוכנות שסולוטו מסווגת ככזו ש"לא ניתנת להסרה" היא סולוטו עצמה. מסתבר גם שסולוטו  מוסיפה חמש שניות לזמן האתחול.

לוח בקרה -> הסר תוכנה ->סולוטו -> האם אתה בטוח? כן.

אז מי אמר שישי גרין הוא לא גאון? אה. זאת הייתה אשתו.

 

השעה ה25 (במאי: ספייק לי) מתאר יום  בחייו של סוחר סמים מניו יורק (אדוארד נורטון): היום האחרון לפני שהוא נכנס לכלא. אבל זה לא סיפור על סוחר סמים או על פשע. זה סיפור על הזמן שבין – לבין. בין הרגע שהבנת שהזמן שלך הולך להיגמר, לבין הסוף עצמו. השעה ה25. זה לא סיפור על סוף: הסוף יקרה לכולם בין כה וכה. גם אם נדבר עליו זה לא ישנה כלום. לכן הרבה יותר מעניין לדבר על הרגע שלפני גזר הדין, הרגע שבו כבר הנחת את הראש על הגרדום, אבל אתה עדיין בחיים. במובן הזה, השעה ה25 היא ההווה. אדם חי, פועל, נושם, למרות שגזר הדין שלו (של כולנו) כבר נחרץ. ולכן השעה ה25 הוא סרט שאני אוהב.

והפסקול, כמובן, לא מזיק: טרנס בלנשרד רקח כאן יצירת מופת שיוצרת את האווירה של הסרט אבל גם משרתת את הסיפור. והפתיחה תדגים:

למטה: סצינה מופתית. שימו לב לתפקיד שמשחק הפסקול  אל מול המונולוג של נורטון

לאור החדשות על סגירתו המתקרבת של בלוגלי, ניסיתי שוב לייבא את תוכנו של הבלוג הישן שלי משם. הפעם, האפשרות הזאת באמת עבדה (ואפילו הייתה אפשרות רשמית לייבא משם!). עכשיו גם הבלוג הישן שלי מצוי כאן. כולל תלונות על כך שבלוגלי דוחפים פרסומות לבלוג שלך מבלי להגיד: הסיבה שעברתי לכאן מלכתחילה.
אז שיהיה לנו בהצלחה. השאלה עכשיו: האם הייבוא (וסופו המתקרב של בלוגלי) יצליחו לדחוק למטה בתוצאות החיפוש בגוגל את הבלוג הישן שלי. גוגל, שלא מבין חוכמות, עדיין מציג את הבלוג הישן שלי לפני החדש. שזה מעצבן, וגם מעיד על כך שבבלוג החדש שלי אני עושה כנראה עבודה רשלנית.

הפרטים סביב פרשת הולילנד רק מתחילים להיערם, אבל את הסירחון מתפלצות הענק שנבנו במתחם הזה אפשר לראות מכל פינה בעיר. טירוף הבניה שפגע בעיר הרגישה הזאת כמו כדור הריסה פתאום הפך הגיוני: מספר קטן של אנשים התעשר מאוד על חשבוננו.
ומה שנפגע באמת הוא האמון. מעכשיו, בכל פעם שנסתכל על אחד מן הפרוייקטים ההזויים שמכערים ופוצעים את ירושלים: הרכבת הקלה שבנייתה אינה מסתיימת, או הגשר שמזדקר בכניסה לעיר, נחשוב רק אילו כיסים שומנו בשביל לפגוע כך באיכות חיינו. איזה פקיד עירוני השלים הכנסה על חשבוננו? איזה קבלן קנה לבת שלו סוס פוני, ואיזה עורך דין מעאכר קנה בית שלישי ליד הים?
וכל זה, בסוף, בשביל מה? אפילו מהנדס העיר הכי מיליונר לא יכול לאכול יותר מארוחת צהריים אחת בכל פעם. איך אומרים? שישתמשו בכסף בשביל תרופות.

אחרי שהשמצתי את אווטר, אני גאה להציע לכם אלטרנטיבה: fantastic Mr. Fox: הסרט הכי יפה שתראו, אם בכלל, בשנה הבאה. צוות השחקנים מאוד מרשים (החל בג'ורג' קלוני כשעול ערמומי ומריל סטריפ כאשתו, וכלה באוון וילסון כמאמן של ספורט קבוצתי כלשהו שמשחקים בו שועלים), העלילה מקורית (טוב, היא מבוססת על ספר של רואלד דאל) והדיאלוג זורם. מעל הכל התחושה שעולה מן הצפייה היא כי הרגשות שמובעים בו הם, בהעדר הגדרה אחרת, אנושיים מאוד. וזה לא מעט בשביל סרט שמורכב רק מבובות פרווה.
במילים אחרות: אם התאכזבתם מאווטר, כדאי לכם לראות. ואם אהבתם את אווטר, גם מהסרט הזה תוכלו ליהנות, כי גם בו יש צבעים בהירים, דמויות נעות, וקול.

וכעת, רגע של וולווט:

רבים מביניכם תוהים, אולי, עד כמה נשענת העיתונות בישראל על הודעות לעיתונות המופצות בידי יחצ"נים. התשובה: לחלוטין.

הביטו בהודעה זו שפורסמה בידי דוברות האוניברסיטה העברית אודות הקשר בין גנטיקה לבין הנטייה לנטילת סיכונים.  חומר מרתק, הא?

ובכן, כך חשבו גם במערכות הכלכליסט, ויינט, נרג' וגלובס, שפרסמו את ההודעה פחות או יותר כלשונה.

אז בפעם הבאה שתשמעו שהעיתונות הכתובה גוועת, תוכלו להתנחם בכך שבעצם מגיע לה למות.

שלושה דברים משמעותיים קרו בעולם לאחרונה: בג"ץ אסר להקים בית סוהר פרטי, אופיר פינס התפטר ממפלגת העבודה, ודרור קשטן נתפס מבריח משקאות וסיגרים במכס. מה הקשר בין הפרטת בית הסוהר לבין כדורגל? יותר ממה שחושבים, כנראה. הפסיקה של בג"ץ שאוסרת את ההפרטה היא הישג גדול למתנגדי ההפרטה, לשמאל הישראלי כולו. אבל כמו ההישגים של נבחרת ישראל בכדורגל, זהו הישג מקרי. חישבו על הניצחון של ישראל בפארק דה פרינס לפני למעלה מעשור: ניצחון גדול, אבל בודד. מאז ועד היום ההישג הגדול ביותר של מדינת ישראל בכדורגל הוא דווקא בתחום שלטון החוק: סיכול ההברחה השבוע של קוניאק וכמה סיגרים. בג"ץ, כמו רוני רוזנטל, הבקיע שער והפתיע כנראה גם את עצמו. אם קוראים את הפסיקה (או לפחות מרפרפים עליה) התחושה שמקבלים היא שמדובר בהחלטה שמגובית בעיקר באינטואיציות המוסריות של השופטים, באי נוחות מן הקישור שבין שלילת חירות של אזרחים לרווחים של זכיין פרטי. מול טיעוני האוצר, שטח בית המשפט את תחושת הבטן המשותפת, יש להניח, לרבים מאיתנו: שהפרטת בית סוהר היא רעיון רע, שצריך לעצור. את הנימוקים להחלטה צייר בית המשפט סביב למטרה אחרי שסומנה.
בג"ץ עצר את הפרטת הכלא הראשונה, וזה טוב. אבל ההחלטה הזאת לא הייתה צריכה להגיע לפתחו. היא הייתה צריכה להיעצר בכנסת. אלא ששם אין מי שיעשה זאת. ואם ההתפטרות של אופיר פינס היא סימן בנוגע לעתידה של מפלגת העבודה, גם את ההפרטות הבאות לא יהיה כוח פוליטי שיוכל לעצור. ואל תסמכו, בפעם הבאה, על בית המשפט. פסיקה שהיא ביסודה פוליטית נוטה להשתנות. מחר, או בעוד חמש או עשר שנים, יאויישו יותר ויותר מקומות בבג"ץ בידי שופטים שהימין (המקופח תמיד) ימנה. ואז, גם על פסיקה מקרית כמו זו בדבר הפרטת בתי הסוהר לא יוכל השמאל בישראל (או מה שנשאר ממנו) להסתמך.
הפרטת מערכת הכליאה בישראל היא פסולה. אבל זו דעה, וכמו בכל נושא אחר, הדרך להכריע בינה לבין הדיעות המנוגדות לה הוא במגרש הפוליטי. אחרת, כל מה שנקבל הוא חוק עוקף בג"ץ. וכאשר למשחקים הללו מופיעה באופן קבוע רק הנבחרת של הימין (או אולי אפילו רק של האוצר), התבוסה היא צפוייה יותר מחמשת המנדטים של מפלגת העבודה בבחירות הבאות. אפשר רק להתרשם מן הנחישות ולברך על ההישג של מי שהגישו את העתירה כנגד ההפרטה. אבל תארו לכם אילו דברים גדולים היינו יכולים להשיג, אילו ראינו נחישות כזו, לא רק באקדמיה או בבית המשפט, אלא בכנסת.